סוגית היצוא העקיף לצרכי חוק  לעידוד השקעות הון נדונה לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"מ 67436-05-22,  משטחי דקל 55 בע"מ נ' פקיד שומה נתניה – לחץ כאן להורדת פסק הדין.

רקע והקשר

נדגיש קודם כי חוק עידוד השקעות הון מעניק הטבות מס משמעותיות ל"מפעל מועדף" – בעיקר שיעור מס חברות ושיעור מס דיבידנד מופחתים. אחד התנאים המרכזיים לקבלת המעמד הוא שהמפעל יהיה "בר-תחרות", כלומר שלפחות 25% ממכירותיו יופנו לשוק זר המונה לפחות 14 מיליון תושבים.

חוק העידוד מאפשר גם ל"יצואן עקיף" ליהנות מההטבה – יצרן ישראלי שאינו מייצא בעצמו, אלא מוכר ליצואן ישראלי אחר רכיב המשמש במוצר המיוצא לחו"ל. כדי להיכנס לקטגוריה זו (יצוא עקיף), המוצר שמייצר היצרן המקומי חייב להוות "רכיב במוצר הסופי" – ולא מוצר עצמאי בפני עצמו.

המערערת  במקרה דנן, חברת משטחי דקל 55, מייצרת משטחי עץ (פאלטות) המותאמים ללקוחות תעשיתיים בישראל, אשר משוקים את תוצרתם לחו"ל. החברה ביקשה ליהנות מהטבות חוק העידוד בטענה שמשטחי העץ הם רכיב במוצר הסופי שמייצא הלקוח. פקיד השומה דחה את הטענה, וקבע לעומת זאת כי המשטחם הם מוצר עצמאי שהוא "ציוד" המשמש לשינוע בלבד.

הסוגיות שעלו והכרעת בית המשפט

בית המשפט בחן את מהות המשטחים ולא הסתפק במבחנים טכניים. הוא הבחין בין שני סוגי משטחים שמייצרת החברה והגיע למסקנות שונות לגבי כל סוג:

משטחים לחומרי גלם (שקים של 20-30 ק"ג או קרטונים גדולים המונחים עליהם) – נדחו. בית המשפט קבע שמדובר במוצר מוגמר העומד בפני עצמו, שמטרתו הובלה ושינוע של חומר הגלם. גם העובדה שהמשטח מותאם ייחודית ללקוח אינה הופכת אותו לרכיב במוצר – זו פרקטיקה רגילה של קבלני משנה. קביעה זו של השופט התבססה על המהות הכלכלית של המוצר ולא הצורנית וקבע למעשה שזה מוצר העומד בפני עצמו גם אם הוא הואתם לצרכי לקוח מסויים.

משטחים למוצרים גדולים (כגון קיט של חממה ביתית, שעטוף יחד עם המשטח ומגיע כמקשה אחת ללקוח הסופי) – התקבלו. כאן בית המשפט קבע שהמשטח אינו ממלא רק תפקיד פונקציונלי של שינוע, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מהמוצר עצמו שהלקוח הסופי מייצא לחו"ל.

בית המשפט דחה את "המבחן האובייקטיבי" שבו דגל פקיד השומה – לפיו רק מה שיורד כחלק מהמוצר מפס הייצור נחשב רכיב. השופט קבע שמבחן זה צר מדי, שכן ניתן להוסיף רכיב מהותי גם לאחר היציאה מפס הייצור (כדוגמת קופסת קרטון ממותגת לבושם). המבחן הנכון הוא מבחן מהותי, הבוחן את סוג הזיקה בין הרכיב למוצר הסופי, תוך מתן משקל להיגיון ולשכל הישר.

עוד נקבע שטופסי 902 שבהם הלקוחות מצהירים שהמשטח הוא רכיב – מהווים תנאי הכרחי אך לא מספיק. ההסכמות המסחריות בין היצואן הישיר ללקוח בחו"ל אינן מכריעות, שכן ההכרעה צריכה להיות מבוסס אך ורק על מבחן מהותי ואובייקטיבי ככל הניתן.

פסק הדין למעשה קובע קו ברור בין שני סוגי מוצרי עזר: כאשר המוצר משמש בעיקר להובלה ושינוע של תוצרת תעשייתית בכמויות גדולות – הוא לרוב לא ייחשב כרכיב, גם אם הוא מותאם אישית ללקוח. לעומת זאת, כאשר המוצר עטוף יחד עם המוצר הסופי ומגיע כך עד הצרכן – יש סיכוי טוב שיוכר כרכיב.

יצרנים המבקשים את מעמד המפעל המועדף במסלול ייצוא עקיף יבחנו את אופן ההגעה של מוצריהם ללקוח הסופי – האם נשארים עם המוצר עד הצרכן או רק עד שערי המפעל המייצא. כדאי לתעד את התפקיד המהותי של המוצר, לאסוף ראיות חזותיות (תמונות, סרטונים) של אופן השילוב במוצר הסופי, ולשקול הבאת עדים מטעם הלקוחות-יצואנים – שכן בית המשפט ייחס משקל מופחת להצהרות בלבד.

יש לזכור גם שההכרה כרכיב היא רק שלב ראשון – נדרש עדיין לעמוד במבחני היקף המכירות ושיעורן בשוק החיצוני.

האמור במאמרנו זה אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף ייעוץ ספציפי ומהווה אך ורק מידע כללי של משרדנו. ניתן לפנות למשרדנו לייעוץ מקצועי ספציפי.